1. ללמוד ולתרגל ולשנן את כל התנוחות האפשריות ללידה, בדגש על תנוחות זקופות. תנוחות כאלה ותנועתיות (=סיבובי אגן עדינים, שינוי תנוחות מדי פעם) מחלקות את הלחץ על הפרינאום שווה בשווה, בשעה שבשכיבה כל הלחץ נופל על צד אחד ולכן בשכיבה הסיכוי לקרע גדל.
(בהקשר הזה ממליצה בחום על הספר "לידה פעילה" של ג'נט בלאסקז. ספר פשוט מעולה, עם המון מידע נחוץ וטיפים)
2. עיסוי פרינאום, עם או בלי אפי-נו, החל מהשבוע ה- 34 בערך. לעשות את העיסוי הזה בעדינות וברגישות, ולשלב בו הרבה הרפייה ודמיון מודרך, כדי להגביר את האפקטיביות.
(ראי פירוט בהמשך)
(האמת היא, שהמחקרים עדיין לא מראים על תועלת *מובהקת* שיש בעיסוי, וגם שמעתי-ממישהי-שכתבה-בפורום שהאפינו עלול להזיק יותר מאשר להועיל, ומצד שני יש מיילדות רבות שכן תומכות בעיסוי ואומרות שהן רואות שוני בין פרינאום שעוסה לבין כזה שלא. אז מה עושים? איך מחליטים אם לעסות או לא? לדעתי: שווה לשקול עיסוי, שווה לנסות פעם או פעמיים, או אפילו שלוש, ואז להחליט על פי התחושה והאינטואיציה האישית.
3. הרבה דמיון מודרך: כל פעם שתחשבי על הלידה, תדמייני גם את צוואר הרחם שלך וגם את הפרינאום גדלים ומתרחבים - כמו ידיים שנפרשות לחיבוק - כדי לעטוף את התינוק מסביב לראשו בעדינות ובאהבה.
דמיון יוצר מציאות. בדוק.
וגם: להתרחק מה"נשמות הטובות" שאומרות לך דברים מעודדים ונחמדים כמו "את בטוחה שהוא לא גדול מדי? איך הוא ייצא החוצה?" וכל מיני הבלים שנשים בהריון צריכות לסבול מהסביבה שלהן בחודש התשיעי. תזכרי שהם לא יודעים על מה הם מדברים.
4. תרגילי כיווץ והרפייה של שרירי רצפת האגן - אני לא קראתי בשום מקום שהם עוזרים במניעת קרע, אבל הם ללא ספק מזרימים יותר דם לשרירים ושומרים עליהם במצב טוב - אקטיביים וגמישים ולא קשיחים ונוקשים מחוסר באספקת דם. תרגול רצפת האגן הוא תרגול נהדר ונחוץ בכל מקרה.
גם אחרי הלידה, תרגילי רצפת האגן מעודדים את ההחלמה של המקום וחזרתו למצב תקין - בין אם נקרעת ובין אם לא.
5. מים - ללדת במים (בארץ אפשר רק ביוספטל... איזה טמטום שלא מאפשרים את זה), להיות במקלחת ולהשפריץ מים חמימים על המקום, לשים רטיות חמות על הפרינאום עצמו וגם על פנים הירכיים.
6. לבקש מהמיילדת לשמן (לא לעסות!) את הפרינאום לפני שהראש יוצא. להביא מראש בקבוק חתום של שמן שקדים. עיסוי ומתיחה אקטיביים של הפרינאום בזמן הלידה הם ככל הנראה לא רצויים, ועלולים לגרום קרע במקום למנוע אותו (הפרינאום מספיק מאותגר בזמן הלידה, לא צריך להפעיל עליו עוד לחץ). אבל שימון עדין ושימוש ברטיות חמות הם בטוחים ועשויים לסייע להתרחבות הרקמות.
7. לא ללחוץ, אם את לא על אפידורל. התינוק יוצא החוצה גם אם לא לוחצים אותו בכוח! אם ללחוץ - אז רק תוך כדי נשיפה החוצה או השמעת קולות, כי זה מרפה את כל השרירים שם למטה, ושומר על רצפת האגן.
8. לבקש להימנע מחתך. אם יש לך מספיק אמון בעצמך - לדרוש במפורש שלא יחתכו אותך, בשום מצב שהוא. פרט למקרים מאוד קיצוניים ונדירים - עדיף בהרבה להיקרע מאשר להיחתך.
רוב הקרעים בלידות הן בדרגה 1 (קרע קטן וקל יחסית, רק העור ואולי גם השכבה שמתחתיו) בעוד שחתך הוא בהגדרה שווה ערך לקרע בדרגה 2, כי הוא יותר עמוק, ועובר דרך כמה שכבות.
חתך יזום גם מעודד קריעה נוספת באותו מקום - כי העור כבר לא שלם, וקל לו להיקרע עוד קצת.
ברוב המקרים - קרע טבעי מחלים יותר בקלות מאשר חתך. יש גם קרעים שלא מצריכים תפירה בכלל, בעוד שחתך תמיד מצריך תפירה.
איך עושים עיסוי פרינאום – תיאור מפורט
עיסוי פרינאום יכול להיות קל ונכון בשבילך, אבל הוא גם עשוי להיות חווייה לא נעימה, ונשים רבות מתלבטות האם להמשיך בכל זאת ולעסות כדי למנוע חתך, או לוותר על כל העניין. להלן כמה רעיונות לנשים שמוצאות את ההתמודדות עם העיסוי קשה או מורכבת.
לפני הכל, בפעם הראשונה את עושה את זה ביום שבא לך, ברגע שמרגיש לך נכון, במקום שמאפשר לך פרטיות, כשאת מרגישה יחסית טוב עם עצמך, מתוך רצון חופשי לנסות את הדבר הזה (להשתדל לצמצם את ה"כי צריך" – זו לא סיבה מספיק טובה אם יש לך התנגדות חזקה), ולא דקה אחרי שרבת עם מישהו.
קודם כל, את מוצאת תנוחה שנוחה לך, ושמאפשרת לך להגיע לאיזור.
גם אם "למצוא את התנוחה" לוקח חצי שעה בפני עצמו – זה שווה את זה לכל העיסויים הבאים.
אני גיליתי שהיה לי נוח לשבת על שרפרף נמוך (20 ס"מ גובה) בחדר האמבטיה, כשהגב שלי נשען על הקיר או על הדלת, ורגל אחת מוגבהת ונשענת על האמבטיה.
אחרי כמה דקות של ישיבה, האמת שהישבן שלי היה קצת נוקשה וקר, אז בפעם הבאה אני אשים על השרפרף מגבת, כדי לרפד אותו.
את יכולה לנסות לעשות את זה בישיבה על מיטה (עם מגבת למטה) או בעמידת ברכיים, או בישיבה על הברכיים, או בעמידה עם רגל אחת מוגבהת על שרפרף או על האסלה – אבל חשוב שתוכלי להרפות את כל הגוף ואת האיזור עצמו בתנוחה שבה את בוחרת.
ואז את מכינה את האביזרים:
קערית קטנה עם שמן עיסוי. תשימי שם לא הרבה, אבל מספיק בשביל שתוכלי לטבול בו את האצבע בנוחות.
ראי - ממש לא חייבים. אני העפתי בו מבט אחד בהתחלה, רק כדי לוודא שאני יודעת איפה-נמצא-מה, ואחר כך סילקתי אותו. המבט האחד הזה עזר לי להתאפס על הגיאוגרפיה של עצמי :-)
אני לא ממליצה לעסות עם ראי כדי לראות "איך אני מתקדמת". זה נראה לי משביז יותר מאשר מועיל.
כשאת יושבת / שוכבת / עומדת / כורעת, כשנוח לך, ואחרי שווידאת שאת יכולה להגיע עם היד לפרינאום, ושהשמן בהישג יד, את בודקת עם איזו אצבע הכי נוח לך להגיע לשם. קראתי איפשהו שאם את מעסה את עצמך אז תשתמשי באגודל - לי זה לחלוטין לא היה אפשרי, אז עשיתי את זה עם האצבע השניה.
ואז את טובלת את האצבע הזאת בשמן (רק אצבע אחת, ממש לא צריך שתיים), עד המפרק השני שלה, ומכניסה אותה בעדינות לפות שלך.
אם הפתח מכווץ וסגור - את מלטפת בעדינות את הפתח ומסביב, ונושמת עמוק, וגם מלטפת את הירך שלך או את הגב התחתון ביד השניה, או כל דבר אחר שיגרום לך להרגיש נינוחה יותר, וכשאת רפויה יותר, את מכניסה את האצבע פנימה, בערך עד למפרק השני, משהו כמו 4 ס"מ. זה העיקרון.
ושוב - אם את לא יכולה להכניס יותר מסנטימטר או חצי סנטימטר כי את מתכווצת - אל תכפי על עצמך!!! תכניסי כמה שאפשר, תנשמי עמוק, ותרפי. לאט לאט.
ואז את מתחילה להזיז את האצבע, להפעיל לחץ עדין על דופן ה"צינור" (הווגינה), כלפי מטה ולצדדים. אני גיליתי שהלמטה יותר רגיש ופחות גמיש מהצדדים, אז בפעם הראשונה עבדתי יותר על הצדדים. בפעמים הבאות אני אקדיש יותר תשומת לב ללמטה, כי כך אמורים לעשות, אבל שוב - היה חשוב לי לעשות את זה בעדינות וליצור חווייה ראשונה חיובית.
את יכולה להזיז את האצבע בתנועת חצי עיגול כמו באיור, או לעשות תנועות של משיכה עדינה מבפנים החוצה, לדמות את יציאת הראש – תנסי ותראי מה מרגיש לך נכון יותר.
בזמן העיסוי את עשויה להרגיש תחושת צריבה קלה – זה בסדר, כולם אומרים שזה בסדר ונורמלי, אבל את ממש לא חייבת לסבול את זה. אם את לא רוצה להרגיש צריבה, תעבדי לאט יותר ויותר בעדינות. התהליך יהיה מן הסתם איטי יותר, אבל בחשבון הכללי לא פחות יעיל.
אם את חשה כאב אמיתי – לעצור, לנשום עמוק, להפסיק בכלל, או להאט מאוד את הקצב והכוח. כאב אומר שמשהו לא בסדר, ועדיף לא לעסות בכלל מאשר לעסות נגד כאב.
אם הפתח ממש מכווץ ואת לא יכולה להזיז בתוכו את האצבע – אל תזיזי בכוח.
במקום זה, תפעילי מעט לחץ, מ א ו ד מאוד איטי ומאוד מאוד עדין, ממש מילימטרי, כלפי דופן הפרינאום, תישארי ככה כמה שניות תוך כדי הרפייה ונשימה עמוקה, ואז "תחזרי לאמצע". ואז, אחרי עוד שתי נשימות, תעשי את אותו דבר כלפי הדופן השניה, ושוב מנוחה באמצע, ואותו דבר כלפי מטה.
כשאת עייפה, תוציאי את האצבע ותנוחי או תפסיקי. בכל מקרה לא צריך לעשות את העיסוי יותר מ- 5 דקות כל פעם, אבל אם כל העסק רגיש ואחרי דקה את מתה לעוף משם – תפסיקי. לדעתי, עדיף 15 שניות של עיסוי טוב ורגוע, מאשר 5 דקות של עיסוי מחורבן, שכרוך בסבל ואי נעימות.
למה? כי אם בפעם הראשונה תעשי רק 15 שניות של עיסוי, אבל הוא יהיה טוב, והחוויה תהיה ביסודה חיובית, ותרגישי טוב עם זה שעיסית ועם זה שהפסקת לפני שזה התחיל להציק – יהיה לך קל יותר לעשות את זה שוב למחרת או בעוד יומיים, ואז גם תוכלי להאריך מעט את זמן העיסוי. אם תכריחי את עצמך – אני בספק אם העיסוי יהיה טוב יותר בפעם הבאה. אם תהיה בכלל פעם הבאה.
עיסוי על ידי בנזוג: המחשבה על זה מאוד לא מצאה חן בעיני, אז לא ניסיתי.... יש נשים שזה הרבה יותר מעשי ויעיל בשבילן מאשר לבד. שווה לנסות ולראות, אלא אם כן יש התנגדות חזקה.
ושוב, חוק הברזל שלי: אם העיסוי כואב, דוחה או מפחיד, עדיף להימנע מלעסות! להתמקד במקום זה בהרפיות והדמיות חיוביות על שלב הכיתור בלידה ואיך שהפרינאום מתרחב ונפתח ברכות, באהבה. זה יותר טוב מאשר לעסות בכוח וליצור באיזור הכל-כך-רגיש הזה זכרון של כאב וכיווץ ונאחס.
(שנאמר: לידה היא אירוע שמח )
שאלות:
גיליתי שאם אני "מחזיקה" כמה שניות רצוף בתנוחה של לחץ כלפי מטה (אצבע לוחצת ו"מקרבת" את קצה הפרינאום אל קצה פי הטבעת) או של מתיחה באמצעות שתי אצבעות (כל אחת לצד אחר) אני מרגישה קצת יותר אפקטיביות - כלומר שאני לא סתם מניחה שם ידיים אלא ממש מותחת - נראה לך שזה דבר רצוי או שאני עלולה לעשות נזק?
דווקא בתנוחה כזאת "סטאטית" של להחזיק כמה שניות מתוח בלי תנועות לכל הכיוונים אני מרגישה פחות כאב ופחות אי-נעימות - ולכן זה גורם לי להרגיש שאני עושה משהו יותר נכון לגוף שלי, אבל מצד שני כל ההמלצות וההסברים אומרים לזוז מצד לצד כדי להגמיש את הרקמה - אז אני לא יודעת אם אני לא מזיקה בכך שאני לא ממש עושה את זה ככה...
ומה אם לא הצלחתי לעסות עם האגודל בשום מצב - רק עם האצבע המורה או האמה, אבל אז זה בעצם נעשה הפוך - עם צד הציפורן ולא עם כרית האצבע - שגם זה מטריד אותי...
תשובות:
בקשר לנזק: לכי אחרי הגוף ולא אחרי עצות כתובות, זה בדרך כלל הכי בטוח. אם כואב - סימן שיש נזק או שזה "אזהרה לפני נזק". אם לא כואב - סביר להניח שאת בסדר. אבל את כן צריכה להרגיש איזושהי "עבודה", מתיחה, כי אחרת את סתם נוגעת בעור, וזה לא נראה לי עיסוי משמעותי. את צריכה ללמוד להכיר ולתמרן בין התחושה של "כלום" לתחושה של "יותר מדי". פשוט תנסי ותתנסי ותלמדי.
בקשר לעבודה הסטאטית: מניסיון שלי כמסז'יסטית, אני יודעת שיש טכניקות של תנועה של היד לאורך השריר, ויש טכניקות של לחץ סטאטי, ושתינן משפיעות על השריר, בצורות שונות, אבל בהחלט משפיעות ומועילות. אז כל עוד את מנסה את הטכניקה הזאת ואת הטכניקה הזאת ומשנה את מידת הלחץ והתנועה בהתאם לפידבק שאת מקבלת מהגוף - את הולכת על בטוח.
אני בהחלט רואה מצב שבו לחץ עדין, מתמשך, ללא תנועה במשך כמה שניות, גם לא גורם נזק (כי את מקפידה לא להגיע לסף הכאב) וגם מביא תועלת, כי השריר בכל זאת מתארך, וגם את מתרגלת הרפייה בצורה יותר אפקטיבית. ואחרי שהתרגלת לזה, את יכולה לנסות גם לשלב תנועה מצד לצד, בהתחלה בקטן ואחר כך טיפה יותר.
בקשר להמלצות ולהסברים הכתובים - יקירתי, יש לי הרגשה שכל ההמלצות נכתבו מתוך מחשבה נורא פיזית ונורא ממוקדת - איך הפרינאום בנוי, למה הוא מגיב - אבל שכחו קצת שלפרינאום הזה גם מחוברת אשה, ושלאשה הזאת יש רגשות, ורגישויות, שלא לדבר על האפשרות של
פגיעה מינית בעבר וזכרונות לא נעימים... בקיצור - אנחנו צריכות להתאים את ההוראות האלה למי שאנחנו ולמה שאנחנו, כי המלומדים והתאורטיקנים לא יעשו בשבילנו את העבודה.
בקשר לאצבע - גם אני חשבתי בהתחלה שזה פחות טוב, ואז ראיתי:
א. שממילא אני לא יכולה להגיע לשם עם כרית האצבע, רק עם הצד של הציפורן
ב. שזה לא מסב לי אי נעימות, אז סימן שזה בסדר . נכון לגבי עצמי!!
ונקודה אחרונה: תזכרי שעיסוי פרינאום זה לא חזות הכל. הוא עוזר, אבל לי אישית נראה שתנוחת הלידה וטכניקת הלחיצות יותר משפיעות על הסיכוי לקרע, מאשר העיסוי הזה.